אמנות וסמלים · מרכז העיר
פסל עלי וניה (Ali & Nino)
פסל פלדה נע בגובה שבעה מטר של שני אוהבים שמתמזגים זה בזה.
פסל פלדה נע בגובה שבעה מטר של שני אוהבים שמתמזגים זה בזה.
פסל עלי וניה (Ali and Nino) הוא ללא ספק אחד הסמלים המזוהים ביותר של בטומי המודרנית, וללא ספק היצירה האמנותית המצולמת ביותר בעיר. מדובר בפסל קינטי, כלומר פסל נע, המורכב משתי דמויות ענק מפלדה, גבר ואישה, שמדי ערב מתחילות לנוע זו לעבר זו, מתמזגות ועוברות זו דרך זו, ואז נפרדות שוב. זהו אינו פסל סטטי אלא מיצג חי שמספר סיפור אהבה בתנועה.
היצירה עוצבה בידי הפסלת הגאורגית תמרה קבסיטדזה, שתכננה אותה בשנת 2007, והפסל הוצב על חוף בטומי בשנת 2010. גובהו כשמונה מטרים, והוא בנוי ממקטעים פרוסים של פלדה שמאפשרים את אשליית המעבר של הדמויות זו דרך זו. במקור נשא הפסל את השם גבר ואישה, ורק בהמשך אומץ לו השם עלי וניה, על שם גיבורי רומן האהבה המפורסם.
השם מתייחס לרומן הקלאסי עלי וניה, המיוחס לסופר בשם העט קורבן סעיד, שראה אור בשנת 1937. הרומן מספר על אהבה אסורה בין עלי שירואנשיר, נער מוסלמי אזרי, לבין ניה קיפיאני, נערה נוצרייה גאורגית. זהו סיפור על אהבה שחוצה דתות ותרבויות אך נגזר עליה גורל טרגי, ולכן הפסל שבו שתי הדמויות מתקרבות אך לעולם אינן נשארות יחד לוכד בדיוק את מהות העלילה.
היופי של הפסל טמון בתנועה שלו. מדי ערב, בסביבות השעה שבע, מתחילות הדמויות לנוע לאט זו לעבר זו. הן מתקרבות, מתלכדות לרגע לגוף אחד, ואז ממשיכות ועוברות זו דרך זו מבלי להישאר מחוברות, כרמז לגורלם הקטוע של עלי וניה. המחזור כולו נמשך כעשר דקות, וחוזר על עצמו לאורך הערב. בשעות החשכה נדלקת גם תאורת נאון שמדגישה את קווי המתאר של הדמויות.
מעבר לסיפור האהבה הפרטי, הפסל נושא משמעות רחבה יותר. הוא מסמל אהבה נצחית והבנה הדדית בין תרבויות ודתות, נושא שרלוונטי במיוחד באזור שבו נפגשים מזרח ומערב, אסלאם ונצרות. קבסיטדזה יצרה כאן דוגמה מובהקת לאמנות קינטית, שבה עצם התנועה, ולא רק הצורה, היא זו שנושאת את המסר. הצפייה בשתי הדמויות שמתמזגות ונפרדות הופכת את הצופה לחלק מהמיצג.
האווירה סביב הפסל משתנה בין יום ללילה. ביום נראות הדמויות כשני צלליות פלדה גדולות על רקע הים, מרשימות אך שקטות. עם רדת הערב, כשהתאורה נדלקת והתנועה מתחילה, המקום מתמלא באנשים שמתאספים כדי לצפות במחזור התנועה. הרקע של הים השחור ושל קו הרקיע המואר של בטומי, ובמיוחד של מגדל האלפבית הסמוך, הופך את החוויה למרהיבה במיוחד.
הפסל ממוקם בחלק החדש של טיילת בטומי, בסמוך למגדל האלפבית ולאזור האטרקציות המודרני, כך שקל לשלב את הביקור בו עם סיור כללי בטיילת. רבים בוחרים לתזמן את ההגעה לשעות הערב המוקדמות כדי לתפוס את מחזור התנועה השלם על רקע השקיעה, מה שהופך את הצילום כאן לאחד המבוקשים בעיר.
בסך הכול, פסל עלי וניה הוא הרבה יותר ממתקן ראווה. הוא יצירת אמנות שמצליחה לחבר בין סיפור ספרותי, מיצג טכנולוגי ומסר אנושי אוניברסלי, והכול תוך כדי תנועה שקטה ומהפנטת מול הים. אין ביקור בבטומי שלם בלי לעצור מול הפסל ולהמתין לרגע שבו שתי הדמויות נפגשות.
הגע כמה דקות לפני שבע בערב וסמוך לשקיעה. כך תתפוס גם את מחזור התנועה השלם וגם את האור הזהוב על הים, השילוב שהופך את הצילום כאן ליוצא דופן.
התזמון של תחילת התנועה עשוי להשתנות לפי עונה. אם הגעת ומצאת את הדמויות דוממות, שווה להמתין או לבדוק מקומית מתי מתחיל המחזור הבא.
בניגוד לפסל רגיל, כאן אין מה למהר לצלם ולהמשיך. כל הרעיון הוא לעמוד ולהמתין למחזור השלם, שבו שתי הדמויות מתקרבות, מתמזגות לרגע לגוף אחד ואז ממשיכות ועוברות זו דרך זו. מי שמגיע לדקה ועוזב מפספס את כל הסיפור.
מכיוון שהמחזור מתחיל בדרך כלל בסביבות השעה שבע בערב ונמשך כעשר דקות, כדאי להגיע כמה דקות לפני ולתפוס עמדה טובה. התזמון עשוי להשתנות לפי עונה, ולכן מומלץ לבדוק מקומית.
כדי להפיק את המרב מהצפייה:
השם עלי וניה לקוח מרומן אהבה קלאסי שראה אור בשנת 1937, המיוחס לסופר בשם העט קורבן סעיד. הרומן מספר על אהבה אסורה בין נער מוסלמי אזרי לנערה נוצרייה גאורגית, אהבה שחוצה דתות ותרבויות אך נגזר עליה סוף טרגי.
כשמבינים את העלילה, התנועה של הפסל מקבלת משמעות אחרת לגמרי. הדמויות מתקרבות ואפילו מתמזגות, אבל לעולם אינן נשארות יחד, בדיוק כמו גורלם של שני הגיבורים. זו הסיבה שהצפייה כאן מרגישה כמו לראות סיפור מסופר בתנועה ולא רק לראות פסל.
רבדים שכדאי להכיר לפני הביקור:
אמנות קינטית היא אמנות שבה התנועה עצמה היא חלק מהיצירה, ולא רק הצורה הקבועה. כאן הפסלת תמרה קבסיטדזה תכננה מבנה של מקטעי פלדה פרוסים, שמאפשרים לשתי הדמויות ליצור אשליה של מעבר זו דרך זו בזמן שהן נעות.
המשמעות היא שהצופה הופך לחלק מהמיצג. אתה לא רק מתבונן בחפץ סטטי, אלא עוקב אחרי תהליך שמתרחש לאורך זמן, וזה מה שהופך את החוויה לזכירה הרבה יותר מהתבוננות בפסל רגיל.
מה שהופך את היצירה למיוחדת:
הפסל ניצב על רקע הים השחור וקו הרקיע של בטומי, ובמיוחד על רקע מגדל האלפבית הסמוך, ולכן יש כאן פוטנציאל צילום מהמבוקשים בעיר. אבל התוצאה תלויה מאוד בשעה שבה מגיעים.
הגעה סמוך לשקיעה מאפשרת לתפוס גם את השמיים הצבעוניים וגם את תחילת התנועה, שילוב שקשה להשיג בשעות אחרות. מי שמגיע רק בחשכה מלאה יקבל תאורת נאון יפה אך יפספס את גווני השקיעה.
כדי להוציא תמונה טובה:
הפסל ממוקם בחלק החדש של טיילת בטומי, ממש בסמוך למגדל האלפבית ולאזור האטרקציות המודרני, כך שאין שום היגיון לבוא רק בשבילו. הוא חלק טבעי ממקבץ אתרים צמודים שאפשר לכסות ברצף אחד.
רבים משלבים אותו בהליכת ערב לאורך הטיילת, שמתחילה בגלגל הענק וממשיכה דרך הפסל ומגדל האלפבית ועד המזרקות הרוקדות. כך הביקור בפסל הופך לתחנה בתוך ערב שלם ולא ליעד בפני עצמו.
מה שנמצא במרחק הליכה קצר:
ההבדל בין ביקור ביום לביקור בערב כאן הוא דרמטי. ביום רואים שני מבני פלדה מרשימים אך שקטים לחלוטין, בלי תנועה ובלי תאורה. רק בערב מתחיל המחזור ונדלקת התאורה, ולכן מי שיכול לבחור, עדיף שיגיע בשעות הערב.
אין כאן כרטיסים, שעות פתיחה או תור, וזו אטרקציה חופשית לגמרי. עם זאת, בשעות השיא בקיץ הקהל סביב הפסל גדול, ולכן כדאי להגיע מוקדם מעט אם רוצים עמדת צפייה נוחה.
נקודות אחרונות לפני הביקור:
מחזור התנועה מתחיל בדרך כלל בסביבות השעה שבע בערב וחוזר על עצמו לאורך הערב. כל מחזור שלם, שבו הדמויות מתקרבות, מתמזגות ונפרדות, נמשך כעשר דקות. מומלץ לבדוק מקומית מכיוון שהתזמון עשוי להשתנות.
הפסל מבוסס על רומן האהבה עלי וניה, סיפור על אהבה אסורה בין נער מוסלמי אזרי לנערה נוצרייה גאורגית שנגזר עליה גורל טרגי. תנועת הדמויות שמתמזגות אך אינן נשארות יחד מגלמת את סוף הסיפור.
הפסל עוצב בידי הפסלת הגאורגית תמרה קבסיטדזה, תוכנן בשנת 2007 והוצב על חוף בטומי בשנת 2010. גובהו כשמונה מטרים והוא עשוי פלדה.
שני הזמנים שונים. ביום רואים את מבנה הפלדה המרשים על רקע הים, אך רק בערב מתחילה התנועה ונדלקת התאורה, ולכן הביקור בשעות הערב הוא החוויה המלאה.